שבוע וקצת לפני שארזנו מזוודות ונסענו לחופשה משפחתית בת שלושה שבועות התקשרה אליי נטע-לי ואמרה לי כך: "תקשיבי, את חייבת לבוא לעזור לנו. זה נראה שהכל סגור – יש לנו קבלן ונגר ואפילו כרטיסי טיסה להורים שלי לחודש וחצי. אבל שום דבר לא סגור. בואי"
תפסתי את הראש ולא הבנתי איך אני יכולה לעזור בחוסר הזמינות הצפויה לי.
היא התעקשה.
בפגישת ערב מאוחרת ישבנו והם פרסו בפני את 'התוכניות': הקבלן אמר שנעשה ככה, והנגר הציע שנעשה ככה, והקבלן השני והשלישי שהיו כאן להצעת מחיר הציעו ככה וככה ואני חושבת ככה, ואמא אומרת ככה ואבא לא חושב ככה… "
הבטתי אל עיניהם ואמרתי: "יחד נטפל ונפתור את הכל". אנחת רווחה יצאה לאוויר חלל פינת האוכל בה ישבנו ותחושת רוגע עטפה אותם ונראתה על פניהם.
יצאתי מהבית מצוידת בכל אותם רעיונות, סקיצות וחלופות של בעלי המקצוע השונים. אך בעיקר יצאתי עם הבנה שהולך לקרות כאן הבלתי הגיוני (בעליל).
בשבוע אחד נוצרה תוכנית רעיונית שהייתה שונה בכ-180 מעלות ממה שהיה צפוי לצאת לפועל: המטבח הורחב משמעותית ותוכנן מחדש, הקירות אשר הפרידו בינו לבין החלל הציבורי נהרסו כליל // מרפסת השירות גם היא התבטלה ושטחה נוכס לטובת המטבח // ח' ארונות היקפיים מוקמו מהמטבח דרך מסדרון החדרים ועד המקלחת הכללית ובתוכם חבויים כל פתרונות האחסון לרבות מזווה רחב ידיים וארון כביסה // שירותי האורחים התבטלו וחדרי הרחצה תוכננו מחדש // העמדת הריהוט הכללית של הבית שונתה בהתאם לצרכים של בני הבית וניתן מענה לכל עניין שדרש טיפול
השיפוץ החל כשאני במרחק אלפי קילומטרים – בין בריכה לים ובין שייק לפוט מסאג'- את המושכות לתקופה הזו לקחה שיר, יד ימיני שעובדת איתי בסטודיו. אני התעדכנתי בלייב ולעיתים גם בדיילי. והדברים קרו. וקרו טוב ממש.
חודשיים וחצי של שיפוץ הביאו את החלומות הוורודים של המשפחה לכדי מימוש. ג'ואן שביקשה מטבח נוח וגדול שיש בו מקום לכל דבר, קיבלה את מבוקשה ביג טיים. ואם תקפצו אליה לבקר בטח תמצאו אותה מבשלת עוד משהו – פשוט כי כל כך נעים לה לבשל בו עכשיו. נטע- לי סוף סוף רגועה. היא יודעת שההורים שלה מוקפים בקירות שמפיצים אנרגיות טובות. ונוח להם. כמה זה חשוב.