הכל התחיל בשיחת טלפון… במשך 40 דקות היא קשקשה לי על הבית החדש והבית החדש. רק לקראת סוף השיחה שכבר היה ברור שיש קליק ו״הפרוייקט שלי״ הבנתי ממנה שהם כבר ממש לקראת סיום, שהבית אחרי צבע בסיס ושהם רוצים אותי רק להום סטיילינג.
האגו שלי ישר קפץ ועניתי ״שאני לא עושה הום סטיילינג״ אבל משהו בדפי הזו הדליק אותי, וקבענו ליום המחרת לראות את הדירה כי יומיים אחרי כבר היתה לי טיסה לעשרה ימים.
פגשתי את דפי ותומר בדירה, זוג חמוד לאללה. אני זוכרת שהם עמדו שם, חיכו שאשלים את הסיבוב בבית ותלו בי עיניים מודאגות. ״הבית לא אנחנו, הוא לא מגניב, משהו פה מפוספס״ והם צדקו.

משהו בחלוקת חלל לא היה מדוייק, קבלני במקצת ולא אישי. בחירת החומרים שנעשתה היתה פשוטה יחסית ולא יצירתית. החלטנו שהולכים על זה, שנעשה את השינויים שצריך עד כמה שאפשר כדי "להציל" את הבית.
תוך 24 שעות הגשתי רשימת שינויים לקבלן, עצרתי את ההזמנה של כל החומרים שעוד יכולנו לשנות ונסעתי לעשרה ימים. ויצאנו לדרך. היה תהליך היסטרי, נשאלו המון שאלות-שאלות שלא נשאלו לפני, ירדנו לפרטים, דייקנו חומרים, פתחנו את הכל שוב לשיח כדי להעניק להם את הבית הכי "הם" שאפשר.

מה שאני הכי אוהבת בפרוייקט הזה, זה הגוון של המטבח שלא אני בחרתי אלא מי שתכנן את הבית. אני אוהבת את זה שאני בחיים לא הייתי בוחרת את הגוון הזה, לא כי הוא לא יפה – הוא מושלם, אבל מהקיבעון שלי זאת לא היתה אופציה. שמחה על החיבור שנוצר, זה הוציא אותי קצת מהקופסא של עצמי.